עריכה לשונית - רזי הניקוד

עברית שפה קשה היא, גם לדובריה מבית אימא. עברית שפה יפה היא, יפהפייה, וכדאי לעמול כדי להכירה. כמה נאה שיר ילדים המקושט בניקוד, כמה מרגש הטקסט המקראי העטור ניקודים וטעמים. ובכל זאת, גם העוסקים בלשון, קרי עריכה לשונית ונוסף לכך מבצעים הגהה, יעידו כי הניקוד הוא מהנושאים הקשים בדקדוק העברי.
הניקוד העברי החל במאה השישית לספירה. משנפסק הדיבור בלשון העברית, נוצר צורך לשמר את הקריאה הנכונה במקרא. המקרא לא היה מנוקד וקראו אותו לפי המסורת שבעל-פה, שהועברה מפי מסרנים, מומחים לדבר. 
התהליך החל בסימון הדרגתי של התנועות ובדיגוש. המקרא הוא מקודש ולא מוסיפים עליו דבר. כל הניקוד הוא מסביב לאותיות ואינו חלק מן המילה. ולבסוף הסימון מתפתח עד שמגיע לניקוד הטברני הנהוג היום.
הניקוד תחילתו בשלוש שיטות ניקוד שרווחו בימי קדם – הבבלי, הארץ-ישראלי ואחריהם הטברני, השלם והמשוכלל מכולם, שלבסוף גם הפך לניקוד הרווח. לניקוד הטברני היו שמונה סימנים לשבע תנועות, והיום אותם הסימנים משמשים לחמש תנועות נהגות בלבד, במהלך הדורות, התנועות השונות שינו את הגייתן, חלקן התבדלו זו מזו וחלקן התמזגו להגייה אחידה, וכך נותרנו עם עודף תנועות, שרק לימוד קפדני ושינון תמידי ימנעו טעויות בניקוד טקסט נתון.
החלוקה המקובלת היום לתנועות ארוכות וקצרות היא שרירותית ונעשתה מאוחר יותר. התנועות הקצרות הן: פתח, סגול, חיריק, קמץ הקטן וקובוץ; התנועות הגדולות הן קמץ גדול, צירה, חולם חסר; והתנועות המלאות הן: צירה מלא, חיריק מלא, חולם מלא ושורוק. התנועות החטופות אינן נספרות במניין הסימנים, אך יש להן חשיבות רבה, ולא ניתן להתעלם ממהותן וממידת השפעתן על הניקוד: שווא נע, חטף פתח, חטף סגול, חטף קמץ. 
חוק ניקוד ההברות נסמך על הבנת המנקד את אופן הגיית המילה – במלעיל (שלום, משבר) או במלרע (בניתי), וכמובן על היכרותו עם סימני הניקוד, השוואים וסוגי הדגשים:

א. הברה סגורה בלתי מוטעמת מנוקדת תמיד בתנועה קטנה: מַשְ|בּר;

ב. הברה סגורה מוטעמת, מנוקדת בתנועה גדולה (מַשְ|בֵּר, מֶרְ|כָּז, מַטָּע), פרט לתנועת A בפועל מפורש (שיש לו סימנים של גוף, מין ומספר), ואז במקום קמץ יופיע פתח: שַרְ|תִּי, נִשְ|בַּר בעבר, ובהווה: נִשְ|בָּר, וכך גם תנועת A בשמות מהכפולים כשעי"ן הפועל ולמ"ד הפועל זהות: חַג, אמור להיות בתנועה גדולה, אבל בא משורש ח.ג.ג ולכן ינוקד בפתח, אבל: חַגָּם, כיוון שההטעמה היא על המוספית ולא על בסיס המילה, היא תנוקד בקמץ. בהברת AI, יש פתח: תַּלְמִידַי, מִדַי;

ג. הברה פתוחה מוטעמת, מנוקדת בתנועה גדולה: שֹ|רֶש, סֵ|פֶר, יַלְדָּה. כלל זה לא יפעל בשמות סגוליים ממשקל קַטְל ובחלק מהסגוליים: כֶּלֶב (קַטְל); ומִטְפַּחַת (קִטְל).

הברה רחוקה מהטעם תקבל שווא, ואם מדובר בעיצור גרוני, יבוא אחד מסוגי החטפים: מְ|קוֹ|מוֹת, אֲ|בָ|נִים.

בתחילת דרכה של העברית המתחדשת במאה העשרים, היו שחשבו לנקד דרך קבע את העברית הכתובה, כדי להימנע מבחירת כתיב מלא או חסר, התמזל מזלנו ונבחרה דרך אחרת להתמודד עם הבעיה, או שמא יצא שכרנו בהפסדנו? לו כל אחד מאתנו ידע לנקד, האם לא היינו עשירים יותר בשפתנו?

עריכה לשונית/הגהה

 
כל הזכויות שמורות לניר שגב – הדובדבן

Created by Tarrlink, Powered by Joomla!