עריכה לשונית - נשוא הוא לב המשפט

הנשוא הוא לִבּוֹ הפועם של המשפט, בין אם הוא פועל ובין אם הוא שם. ולכן מוטלת עליו אחריות רבה: 
א. הוא חייב להתאים לנושא, חוץ מהמקרים שבהם הנושא הוא שם פרטי, שם של מדינה (נקבה יחיד), שמות של מפעלים (זכר יחיד), צורת שם המוסד הדקדוקית פורמלית (אוניברסיטה = נקבה יחיד, בית הספר = זכר יחיד וכו'), שמות עצם קיבוציים (קהל, תזמורת, כיתה, קבוצה, להקה וכו') – כל אלה יוצאי דופן ויכולים להופיע לפי הצורה שבה נתקבעו מינם ומספרם;
ב. הנשוא כפוף לסדר מקובל של מילים במשפט, שבדרך כלל יהיה:  נושא–נשוא–מושאים–תיאורים.  אך אם המשפט  פותח  במשלים  (תיאור  או  מושא),  וזמנו  של  הפועל  עבר  או  עתיד,  יקדם  הפועל  לשם,  כלומר  יקדם  הנשוא  לנושא, על דרך "בראשית  ברא  אלוהים".
יש שני סוגים עיקריים של נשוא ובכך מטפלת עריכה לשונית: נשוא במשפט פועלי (משפט שהנשוא שלו הוא פועל), לעומת נשוא במשפט שמני (משפט שאין בו פועל, והנשוא שלו גזור שם), שעליו נדון במאמר אחר. 
הנשוא במשפט הפועלי הוא בדרך כלל פועל מפורש, דהיינו פועל מאחד הבניינים, בעל נטיית זמן (עבר, עתיד, ציווי), מין (זכר, נקבה), גוף (ראשון, שני או שלישי) ומספר (יחיד, רבים). 
צורת ההווה מכונה בינוני, כיוון שהיא מתנהגת גם כפועל וגם כשם עצם. הבינוני שמתנהג כפועל ייחשב לנשוא, ואם יש לנו ספק, ניתן לבדוק אם הוא אכן פועלי על ידי המרתו לפועל מפורש בעבר או בעתיד (המצב מסוכן יומר לצורך בדיקה אם מסוכן הוא פועל בצורה הבאה: המצב היה או יהיה מסוכן). חשוב לציין כי שם הפועל (למשל לשמור) נתפס כפועל בלתי מפורש והוא נשוא המשפט. לעומת זאת, אין ספק בנוגע לשם הפעולה (למשל שמירה) הנחשב לשם. הגהה תוודא כי הנשוא נמצא במקומו הראוי.
נשוא יכול להופיע גם כנשוא מורחב: שם פועל, שלפניו צורה פועלית הנקראת חג"מ – הכוללת צורות חסרות גוף ומספר, ויש לה משמעות סמנטית של הערכה חיובית או שלילית של שם הפועל אליו היא מצטרפת. הצירופים האפשריים הם: 
1.קבוצת הפעלים האדוורביאלים, שהם מעין תואר פועל של שם הפועל ויש להם בדרך כלל חלופה בתואר פועל: מיהר ללכת = הלך מהר;
2. פעלי יכולת או הערכה: יכול ללכת, עשוי לטעות, ניסה לבנות;
3. פעלי אספקט מסמנים התחלה, משך וסיום של פעולה. התחיל, המשיך, הפסיק, סיים – לפעול;
4. פעלים מודאליים, שאינם חסרי גוף ומספר (חג"מ), ומביעים יחס חיובי או שלילי כלפי הפעולה בשם הפועל: אוהב, שונא, מיטיב, מעדיף, מקווה, מתאווה, משתוקק, רוצה – ללכת;
5. רצף של שתי צורות פועליות, שיש ביניהן קשר של איחוי והראשונה שבהן מסמנת אדוורביאליות, יכולת, אספקט או מודאליות ביחס לשני: הולך וגובר;
6. ניבים שגרעינם פועל: לא ידע בין ימינו לשמאלו.
יש להבחין בין הקטגוריות שלעיל לבין מקרים שהצירוף אינו נשוא מורחב:
1. מילת שלילה אינה הופכת את הנשוא לנשוא מורחב;
2. אם שם הפועל אינו חלק מנשוא מורחב, אזי הוא עשוי להיות הנשוא של פסוקית במשפט מורכב.

 
כל הזכויות שמורות לניר שגב – הדובדבן

Created by Tarrlink, Powered by Joomla!